זכאותו של מעביד לחדור לפרטיותו של העובד במקום העבודה ועד כמה יש לעובד "זכות לפרטיות" בחצריו של המעביד

התובעת עבדה אצל הנתבעת )להלן גם: "המעביד"( במשך 54 חודשים, לפי משכורת ממוצעת
קובעת של 2,000 ש"ח.

התובעת עבדה אצל הנתבעת כזבנית בחנות למוצרי טקסטיל, וסיימה את עבודתה ביום
3.1.00.

התביעות המונחות לפני ביה"ד הן: "פיצויי פיטורים"; "פדיון חופשה" )6 ימים(; "פדיון
דמי הבראה" )יתרה של 966 ש"ח(; שכר עבודה בקשר לשני )2( ימי עבודה אחרונים, ופיצויי
הלנה )עמ' 1, שורה 4 לפרוטוקול(.

כבר בהפתח הדיון הודתה הנתבעת בזכאות התובעת לכל מה שתבעה למעט פיצויי פיטורים.
לטענת המעביד נסיבות הפסקת עבודת התובעת מותירה בידיו זכות שלא לשלם לה פיצויי
פיטורים ולקזז את הנזקים הכספיים שנגרמו לו.

הליך זה מעורר שאלות מעניינות לעניין זכאותו של המעביד לחדור לפרטיותו של העובד
במקום העבודה, ועד כמה בכלל יש לעובד "זכות לפרטיות" בחצריו של המעביד.

הסוגיה סבוכה ופנים רבות לה. במסגרת הליך הנוכחי, נכריע אך ורק במה שצריך לענין -
קרי שאלת הזכאות ל"פיצויי פיטורים" - בנסיבות הפסקת העבודה כפי שיפורטו להלן.

הרס יחסי העבודה שבין התובעת למעביד נבע מכך שבוקר אחד גילתה התובעת שהמעביד התקין
במקום העבודה וללא ידיעתה, מצלמות וידאו סמויות מן העין. המצלמות פעלו "בכל מיני
שעות ... ומכל מיני שיקולים" כלשונו של המעביד )עמ' 7, שורה 18(. ומה היו השיקולים?
- השיקולים היו פנים אירגוניים וחוץ ארגוניים. פנים ארגוניים על מנת לעקוב אחרי